לחיות באלכסנטרופיה
נעמי רייכמן

ביום ראשון השבוע, רגע אחרי שהיא גמרה לתלות ולהציב את התערוכה שלה, שבאופן רשמי נפתחה אתמול (חמישי), ישבתי איתה באמצע החלל של הגלריה. היא נתנה לי  לקרוא כמה שורות של בורחס, שהעתיקה לעצמה באותו בוקר. שורות שלדעתה מחברות בין המילים שלו ליצירה שלה.   

למילים הספציפיות האלה של בורחס לא התחברתי. אליה אני מחוברת כבר הרבה שנים, עם הפסקות פה ושם. את תהליך העבודה שלה על תערוכת היחיד הזו ליוויתי די מקרוב, אבל שם, ברגע ההוא בגלריה, כשהציורים והמיצג שלה מקיפים אותנו, פתאום הבנתי. את העומק שלה, את המאבק המתחולל בנשמה שלה, בתת מודע שלה, בחיים שלה. המאבק הזה של אישה אמיצה ולא מאולפת בעולם גברי שרוצה ליישר אותה.

והיא לא מתיישרת. למען האמת, היא לא מתיישרת מאז שאני מכירה אותה מהימים הרחוקים של הקיבוץ בו גדלנו. אז חשבנו שהיא מרדנית, שהיא עקשנית. לא ידענו אז, ואולי גם היא לא ידעה לנסח זאת כך, שהיא פשוט לא רוצה לשחק ולחיות לפי כללי הטקס (והיו הרבה טקסים בקיבוץ). היא רוצה להיות היא, כל מי שהיא. ג`וקרית, סקסית, לוחמת, דיווה, מיוסרת, מאושרת. 1001 אילת כרמי שחיות בתוכה.

אילת כרמי תמיד סימנה קצה. היא תמיד היתה בשבילי סימן ליכולת שלי או דווקא לחוסר היכולת להרשות לעצמי להיות כל מי שאני. אני פחדתי. היא אולי פחדה, אבל העיזה.

גם בתערוכה הזאת, "אלכסנטרופיה", היא מעיזה ללכת רחוק עם הנשים שהיא מציירת. אלכסנדרות מוקדוניות כובשות, שיודעות שלפעמים צריך בכל זאת לשחק בכללים הגבריים, אבל הן לעולם יעשו זאת בדרך אחרת. רכה יותר, שבורה יותר, פחות הרסנית לעולם ועם לא מעט פגיעה עצמית ותמיד הן ימצאו גם את הנחמה.

אז אילת, הנה הבורחס שלי בשבילך: "התמונות המופיעות בחלומותינו (כותב קולרידג`) מייצגות את התחושות, אך הן אינן הגורם להן, כפי שאנו עשויים לחשוב. אין אנו חשים אימה משום שהספינקס מאיים עלינו, אנו חולמים על הספינקס כדי לתרץ את האימה שאנו חשים. אם כך הדבר, כיצד תוכל רשימה פשוטה של תמונות לבטא את התדהמה, ההתרגשות, החרדה, האיום והשמחה מהם נרקם חלומו של לילה?...".

(אילת כרמי, "אלכסנטרופיה", גלריה 39, נחמני 39, תל אביב)