איילת כרמי – אלכסנטרופיה
טל לניר

לפתע החריש אותנו קול המולה של איזו הפגנה או להקת-נגנים נודדת. קולות אנשים וחיות הגיעו אלינו מרחוב הנמל, באחו. איזה קול קרא: "הם באים!" ולאחר מכן: "האלים! האלים!". ארבע או חמש דמויות הגיחו מתוך ההמון ועלו על הבמה של האולם הגדול. כולנו ספקנו כפים, בכינו. היו אלה האלים, אשר חזרו מגלות בת מאות שנים. מוגבהים על הבמה, מתוך גאווה. אחד החזיק ענף, ההולם ללא-ספק את הבוטניקה הפשוטה של החלומות, אחר הרים במחווה  רחבה את ידו דמוית הטלף.....לפתע הסתבר לנו שהם משחקים בקלף האחרון שלהם, שהם זוממים מזימות, שהם אפלים  ואכזריים כחיות טרף זקנות, ואם ניתן לאימה או לחמלה להשתלט עלינו- הם יחסלו אותנו. שלפנו אקדחים כבדים (לפתע הופיעו בחלום אקדחים)  ובעליצות הרגנו את האלים.

טקסט קצר: ראגנאראק
חורחה לואיס בורחס, "גן השבילים המתפצלים"
(הוצאת הקיבוץ המאוחד תירגם מספרדית:  יורם ברונובסקי)

 

הדמויות הנשיות של אילת כרמי מגיעות אלינו מעולם אחר, עולם ישן-חדש, עולם של מלחמה,  עולם של גברים. את ההשראה לדמויות שאבה כרמי מארון הקבורה של אחד מגדולי הלוחמים בכל הזמנים, אלכסנדר מוקדון. כמו בדמויות שעל הארון, גם "אלכסנדרות" אלו הן תזזתיות, אך קופאות, לוחמניות ודרמטיות: מצד אחד הן תוקפות וצד שני מגינות על חייהן ועל עולמן. הן מזכירות במקצת את האמזונות המיתולוגיות, לוחמות שפעלו על פי חוקים גבריים ואשר הפרו את האיזון בין הגבר האקטיבי והאישה הפסיבית, הקימו עולם נשי משל עצמן וערערו את הסדר הגברי. לפי אחד המקורות ערך מוקדון ביקור אצל מלכת האמזונות, תאלאסטריס, שהזמינה אותו כדי שיעניק לה מכוחו ויפרה את רחמה.

האמזונות מוצבות בעולם ניטרלי כביכול. הרקע שחור ולבן, בעל צורות מלבניות או עגולות. הן חמושות בכלי נשק שונים, המיוצגים על ידי מחוגות המתפקדות ככידונים, או כפיסי עץ מאיימים. אך עיקר כוחן נובע מהנשיות הבטוחה בעצמה, הבלתי מתפשרת.

נשיות זו מותקפת על ידי אלמנט גברי, הנכנס בשעטה אל תוך היצירות. להרף עין נראה כי האלמנט מפריע לדמות ופולש לתחומה. הוא מיוצג על ידי פעולות ציוריות מופשטות ואקספרסיביות, המזכירות באנרגטיות ובאגרסיביות שלהן את ציורי הפעולה של אמני שנות הארבעים בארה"ב.  לרגע נדמה כי הנשים מתגוננות מפני ה"שפריץ" הפולוקי, ה"ויש" הדה-קונינגי או הריבוע האלברסי, החודר בסערה אל תוך חייהן. הן נראות כנאבקות עמו, לעיתים מובסות. חלקי גופן נקטעים, סכנת עריפה מאיימת עליהן (על פי המיתוס נהגו האמזונות לקטוע את שדן הימני על מנת להקל על אחזקת הקשת), אך עד מהרה הן מתעצמות, מתגברות על הפולש  ומצליחות להפכו לחלק מסיפור חייהן, לעיתים זהו חלק המשקף את עוצמתן או את כאבן. השליטה באלמנט הגברי נדמית לעיתים כעול שהאמזונות לוקחות על עצמן, לצד דגלים, ענפים וחיות, המסמלים את הטבע. הן נושאות את הטבע על גבן, הן בעצם הטבע בעצמו, אלא שזהו טבע מדומה, טבע מזויף: העצים כרותים, החיות מתות ושיערן של הנשים צבוע. זהו העולם שבו בוחרות הנשים לחיות, זהו עולמן.
כנהוג בכל עולם גברי ולוחמני, יוצאות הנשים הללו למצעד, או תהלוכה, על מנת להפגין את נוכחותן ולהצהיר על כוחן. עתה הפולשנות הגברית שוב אינה מטילה אימים על עולמן של הנשים, אלא משמשת לו תגבורת. האלמנט הגברי מעצים את הנשים ומעניק להן חשיבות. הן ניצבות בפניו בטור עורפי, נושאות רמחים ודגלים ועוטות מסכות של בעלי חיים. מטרתן להפחיד ולהרתיע, או שמא להתריע על היעדרן בעולמן הן – כדוגמת "בנות הגורילה", קבוצת הנשים משנות השמונים שנאבקו על מקומן בעולם האמנות כשעל פניהן מסכות גורילה. 

גם כאשר אנו רואים דמות אחת, ניצבת בגאון ומאחוריה אחד מהאלמנטים המופשטים-גבריים, אין מנוס מהשוואה לטקס ממלכתי בעל צביון סוציאליסטי: אשת האדמה זקופת הראש ניצבת ומציגה את ערוותה, כאם המעידה על פריונה ועל ייעודה. ברקע מתנפנף דגל, מעין הילה מעל ראשה. אך כאן, במקום דגל ממלכתי מופיע ריבוע מופשט, במקום אדמה - אלמנטים מתים על כתף האישה.  תם הטקס, התפאורה התפרקה ונשברה, הטבע מת.

הציירת בוחרת ליצור עולם אשר חלקו מצויר על קירות הגלריה, וחלקו מורכב מאלמנטים של ענפים מתים ועל כן הוא זמני ובר חלוף. המצעד והדגלים, שכרמי מציגה בגאון, יימחקו וייהרסו ברגע שבו תסתיים התערוכה. הנשים המפגינות צביון לוחמני וגברי תיעלמנה בעוד חודש וחצי. זהו סדר העולם – עולמות נבראים ונמחקים.
ועם זאת האישה חיה בעולמה, עדיין. היא מרגישה בנוח, שלמה בעולמה האוטופי, במקרה זה – בין קירות הגלריה. שם התערוכה מגלם בתוכו את האישה הגיבורה. מצד אחד היא "קונטרה" לגדול הלוחמים אלכסנדר מוקדון, מצד שני שמו חקוק בשמה ואין היא יכולה להשתחרר ממנו. האישה מצויה בעולם ארעי, רצוף במכשולים וסכנות, רחוק משלמות, אך הוא האוטופיה הפרטית שלה. 
וירג'יניה וולף טענה כי לכל אישה נחוץ חדר משלה. כרמי מביאה את החלופה: לכל אישה נחוץ עולם בלתי מושלם משלה. 

 

טל לניר
אוצרת התערוכה