צל כנפיים
פרידריקה שיר

דימויים פואטיים של כנפיים, יחד עם מכונות תעופה, מוצגים בתערוכה "צללי כנפיים" של אילת כרמי. נוצות כחולות מונחות בסמוך לעצמות שבירות. גווני צבעים,המשתנים מאפור לירוק,מאזכרים מפל מים הנופל מגבהים אל תוך החלל. אלמנטים גיאומטריים כסופים נוצצים מסבים את תשומת ליבו של הצופה ומכוונים את מבטו.

כרמי נושאת אותנו אל עולם המוקדש לחלום התעופה, שבו, לנוצות ולכנפיים יש תפקיד מהותי, ולרוב משמשים נקודת מוצא לציור. באמנות הפלסטית, לכנפיים יש משמעות מיוחדת של שחרור, חופש וניתוק מכבלים כמו, למשל, בעבודותיהם של מארק שאגאל, רבקה הורן ומוטי מזרחי. גם בהקשרים תרבותיים ובדת, הכנפיים הן דימויים מטפוריים חשובים. בספר תהילים[1], דויד קורא בצר לו אל אלוהים שיסתירהו בצל כנפיו: "שמרני כאישון בת –עין בצל כנפיך תסתירני". הכנפיים מהוות מקום הגנה וניחומים, לרוב נראות כסימן לגדולת האל ויכולתו האינסופית. חיים נחמן ביאליק, גם הוא מציע נקודת מבט כזו, כשהוא כותב: "הכניסיני תחת כנפיך והיי לי אם ואחות..."[2] הוא כותב על אהבה והגנה הנדרשת במיוחד ברגעים של כשלון או תחושת מוות קרב.

אך כרמי איננה מתייחסת רק להיבט המגונן של הכנפיים, היא מציירת, למעשה, תחינה לשחרור אנושי. דמויותיה, לוקחות את גורלן בידיהן, על ידי בניית מכונות תעופה ,המאפשרות לחלום המעוף להפך למציאות. הן חזקות ואמיצות, מחברות גלגלי מכונה עם חוליות מעצם ועץ. אינן פוחדות להשתמש בגופן, ואף קושרות עצמן לקונסטרוקציות. הציורים הם ביטוי חזותי של החלום, שאמור להתממש דרך האפשרויות הטכניות. הכנפיים נושאות פנטסיות, כשמכשירי העבודה נושאים תמיכה.

חלום התעופה, והדחף של בני האדם למצוא דרכים למימושו, עובר כחוט השני מקדמת דנא. במאה ה-16, מעוף הציפורים השפיע על ליאונרדו דה וינצ'י ליצור רישומים מכניים, ובמאה ה- 19 , אוטו ליליינטל ולואי פייר מויאר, מחלוצי התעופה, ערכו מספר נסיונות מעשיים. .ז'ול ורן קרא תיגר על גבולות האפשרויות הטכניות באמצעות מסעות פנטסטיים, שבחלקן התממשו בימינו. בדרך זו, הטבע משמש כמקור להשראה והמוח האנושי משמש כמאיץ במימוש של חלום עתיק יומין.

במשחק ההדדי בין טבע לטכנולוגיה, הדמויות של כרמי נקרעות בין ספקנות לבטחון, בין כניעה לתקוה. הכמיהה למרומים מתחברת עם החשש מהגובה. תעופה יוצרת רגעים של שחרור והרפתקה,כמו בסיפור איקארוס, שהתקרב יותר מדי אל השמש, איבד את כנפיו ונפל ממרומים. רגע של כישלון הוא תמיד אפשרות. בדרך זו, מאזנת כרמי, בכשרון רב, את הפואטי והמכני, אווריריות וכוח המשיכה, חיים ומוות.
האלמנטים הבודדים של הדימויים נראים מעודנים ושבירים, אך ביחד, הם יוצרים אחידות בעלת עוצמה. החיבור של הנוצות, העצמות, הברגים ולוחות העץ מאפשרים לכנפי הציפירים למכונות התעופה להגיח. זה בא לידי ביטוי, גם, בטכניקה ובהצגה של היצירות. כרמי מורחת שכבה דקה של צבע על גיליון פלסטיק שקוף. גיליונות אלה מונחים שכבה על גבי שכבה בצורה היוצרת מבנה חדש ואחידות חזותית.

כל יום יוצרת האמנית גיליון פלסטיק אחד, כך, העבודה מקבלת צורה כשל יומן (תעופה). בהשוואה לזיכרונות האנושיים, אשר במידה מסוימת יכולים להאסף שנית, הגיליונות יכולים להתחבר ולהיות מונחים, שוב ושוב, בצורות ובאפשרויות שונות. כך, בדיאלוג עם הסביבה, כרמי יוצרת מעין מיצבים מותאמים-לאתר, מחברת ציורים בעלי גודל קלאסי עם מנייריזם של ציורי קיר. הצופה מוזמן להכיל ולהתרשם מן האמנות והחלל, לאבד את עצמו בפרטים של הציור ולתת למחשבותיו והגיגיו - לרחף להתעופף.

פרידריקה שיר, אוצרת התערוכה ומנהלת - schir – art concepts

1. פרק יז' 8.
2. חיים נחמן ביאליק, שירים, 1966.