איילת כרמי – "ציורים לאהובִי – המכבייה"
תמר המר

החלום ושברו? גשר צר מאוד, לכל העולם כולו? 'מגש הכסף'?

ציור הקיר של אילת כרמי בתערוכה: "על גדות הירקון" שולף אירוע מהזיכרון הקולקטיבי הקרוב שלנו. מצל ומאיר, מטריד ומגמד, פורץ וכובש את החלל. קורות קורסות, דגלים מטים לנפול, עלי כסף שאותתו חג ו"לתפארת מדינת" וצללית מסוק קטנה, שכבר מרמזת על אסון או טיפול 'כירורגי' אחר.

עניין שבין החגיגי, השברירי והחולף (בר המחיקה) לבין נציגיה ופועליה של פרקטיקת היומיום - סדרת העבודות הקטנות (באופן יחסי) והמוצקות, החוסות במורד ה'ענק'.

הוא – בומבסטי, לכל העולם כולו, על גשר צר מאוד.

היא – קטנה ומוצקה, "מונחת" על מצעי שורשים או עלים.

הרי זהו הבסיס - חיפוש אחר המקור ולחילופין חיפוש אחר צמיחה.

הדמות הנשית העירומה, היחיד (היחידה) הנשי (הנשית) הישראלי (הישראלית), מחפשת את הבסיס מבחינה לאומית-תרבותית, אוחזת בדגל ישראל. (אולי נציגה תועה מהמשלחת הישראלית, שהתערטלה במפתיע?)

המעמד הזה, בעירום אקראי, המלהטט עם הדגל - מעורר מבוכה הן בעיני המתבונן והן בעיני המודליסטית עצמה – שפעמים תתנצל על כך, "צוירתי על ידי אילת כרמי" (... שהיא תיקח אחריות על המעמד המביך שאני תקועה בו, שהיא תסביר למה) או, ברוח העבודות, מניפה דגל המכריז על האחראית לאירוע – "אילת כרמי".

כמו על מנת להעצים את האירוניה, ניצבים לפי התור, לצד אותה אישה ועל גבי אותם מצעים נטועים, "מודלים לדוגמה", מודלים מסורתיים שכמו הוצאו מספר אגדות אירופי, משל לעולם רחוק וקסום, אירופה האלגנטית, הזרה והנשגבת. ייצוגים תרבותיים של תרבות-העל הרחוקה והמתויגת, יופיעו בדמות זכר.

האביר, הזאב, העופר, הבז, הצייד - דימויים אציליים המהווים 'קונטרה' לעירום היומיומי הישראלי (על פי הדגל) - הבלתי מגונדר והישיר מאוד. עירום חילוני, לח ואורבני. תל אביב.

לכאורה לא נוכל, גם אם נתאמץ, לשוות לעצמנו את האלגנטיות, הנון-שלנטיות, קור הרוח והמהוקצעות האירופית, שאינם נדרשים להסברים בנוגע לשורשיהם, כי הללו מובנים מאליהם, מרופדים במסורות מכובדות שמגנות עליהם כבני תרבות. מאז ומתמיד, כך נדמה, ניצבת דמות האישה (הישראלית) בעירומה ה"בלתי מהוקצע", באומץ, יש לומר, מול האבסורד של רצונה להיות כמו "האחר"- שלמות ללא קונפליקטים לאומיים.

האיחוד של ה'אייקונים' הזכריים תוצרת-חוץ והגוף העירום הבלתי מושלם, או לפחות הבלתי קנוני-אירופי, מביא לכלל ביטוי קונפליקטים ישראלים מצויים. מאין באתי? למי אני דומה? כמו מי אני רוצה להיות? מה היחסים ביני ובין הדגל הזה (על כל המשתמע מכך – פוליטית ותרבותית)? מה הוא בדיוק מייצג בעבורי היום?

האישה, בעירום חושף-פריון, מתפקדת כמובן גם בתור דמות האם הישראלית – נוטלת אחריות, נקראת אל הדגל, מנסה להחליף את הגבר, שמעורר, ככל הנראה, מעין אכזבה וייאוש עד לביטולו כאובייקט גשמי בעבודות. הדמות הנשית בוחרת לאמץ לעצמה גבר אידיאלי ורחוק, כך אולי יצליח לדבוק בדגל שלה משהו מן הקסם והמיומנות של מי שיודע לייצג לאום בכבוד וגאווה, לנהל קרבות ולנצח, לצוד, לערוף ראשי אריות, להשאיר אחריו מורשת מפוארת, קרקע נוחה לצאצאים מושלמים. השאלות המתבקשות של אותה אם - לאן הולך כל זה? למי היא עומדת ללדת את ילדיה – לדגל ישראל? לאביר? לצייד? לזאב?

הגבר הישראלי, אותו אנחנו רגילים לראות לצד הדגל - החייל הלוחם, נשיא המדינה, ראש הממשלה - מתומצת פה לכדי צללית מסוק זעיר המבקש לחפות על קטסטרופה גדולה. בחוץ ניכר המיאוס מדרכו של זה במנוף של תנועות מחאה פוליטיות, שמובילות נשים כמו "נשים בשחור", "4 אמהות" וויקי כנפו - המגבשות עמדה נשית ועצמאית מול השאלות הלאומיות שעל סדר היום, כשהן מבקשות תחליף לעמדה הגברית השלטת .

הניסיון של אותה אישה לתפעל את העזרים הלאומיים, כמו כלי הסייף והדגלים, הופך מן הסתם לפרודיה עצמית, למעין אפיזודה מתריסה מול אופציית השינוי של המבנה מן היסוד.

אילת כרמי חושפת את השאלות מעמדה פוליטית תרבותית, כאמנית וכאישה. מה ביני ובין הדגל? מדוע אנחנו רוצים כל כך להיות אירופים? למה לעזאזל, לא בנה גבר אגדי, "כמו שצריך", את הגשר ההוא במכבייה ההיא?

אילת כרמי כמחברת הסצנות הללו, המקיאות את אותה מבוכה של אז – כשהישראליות נחשפת במערומיה, "על גשר צר מאוד" ב"מכבייה"- מופע "לכל העולם כולו" – מעמתת את הצופה עם אחריותו על הישראליות שלו (שלה).

העבודות בוטות אומנם מבחינת המסר, אך בו בעת הן מרוככות ושובות לב בשל ההומור הסוריאליסטי והתמוה השזור בהן ומרכיב עולם שאיננו כאן, לכאורה לפחות.