העצים על דירר
טלי תמיר

ציור של אילת כרמי נאחז בחגיגיות שעברה מן העולם: מחוות טקסיות, תהלוכות ומצעדים, קיסרים ונסיכים, אטריבוטים מיתולוגיים ופולחני טבע קטנים. הדגלניות המובילות את הטקס הן כולן נשים שתווי פניהן וגופן העירום והלא–צעיר מעידים על היותן בנות הזמן והמקום, טעונות עבר והיסטוריה, וככאלה - אינן שייכות לעולם המיתוס. כאילו קיבלו אות או סימן מבמאי כלשהו, הן משתפות פעולה עם המחוות הקטועות ועם שברי החגיגה שעודנה נעה בדרך.
החיזיון התיאטרלי הזה מתרחש בחוץ, בטבע, והוא מוקף בגזעי עצים, בענפים גדועים וקרחים, במעט עלעלים ובזרדים דקיקים. כרמי מתעתעת בפרופורציות: הקהילה האנושית המיתולוגית שלה מתמזערת לעומת גודלם הטבעי של העצים. ציטוטים מן האמנות הקלאסית של העת העתיקה ושל הרנסאנס מוסיפים לתחושת ההזרה והמרחק, ומייצרים תחושה של פיצול בזמן ושל אי–הלימה כרונולוגית: הנוכחות המיתית “נשתלת” בתוך תמונת נוף מקומית ובתוך גופן של נשים בשר–ודם, הנענות לדחף התיאטרלי הבלתי נשלט, הכופה את עצמו עליהן. בראשן ניצבת האמנית עצמה, דמוית מדוזה המיתולוגית: דיוקן עצמי שלה מצויר על דגל התלוי ממעל, עיניה פקוחות בחוזקה, ושערותיה מתנחשלות סביבה כנחשים. זהו המבט המאבן של מדוזה, מבט הציירת המקפיא את החיזיון אל תוך הקיר ומאבן אותו.

הטקסים מתנהלים אף הם בכמה מישורים ובכמה זמנים: אלה הם טקסי קרב ומלחמה, פולחני טבע וצמחייה וריטואלים של הציור המודרניסטי. קבוצת הנשים נושאת את סימני המיתוס: מסכת אריה, כידונים וחרבות, מיני זרדים וענפים, מחוגת–ציירים או הינף מכחול ארוך הנגרר על–ידיהן כשובל שמלה. לעומתן, דמויות של נסיכים הלבושים בהידור רנסאנסי, מצוירות על רקע של עלי כסף או זהב, נעולות בתוך המדליונים שלהם במחוות דמומות. התהלוכה המוזרה הזו נעה לקראת ‘הפיצוץ הגדול’, אך גם אירוע אפוקליפטי זה, מלנכולי ומבודד בחלל, מתגלה באמצעות אטריבוטים מעולם האמנות: טורסו של אישה, הנראה כציטוט של פיסול קלאסי חסר זרועות, מופיע עם זרוע קרועה ומדממת, ומאחורי ראשה המפוסל של הדמות נראה פרץ של נתזי צבע בנוסח ג’קסון פולוק האמריקני... האמנות, אם כך, הפכה לרובד מיתולוגי נוסף, בעל קוד קריא משלו, לצד המיתולוגיות האחרות המופיעות במכלול המצויר של כרמי. המציאות הפשוטה אינה גלויה לעין. היא מוסווית על–ידי שרשרות ומעגלים של מחוות תיאטרליות.

כמי שגדלה בחברה הקיבוצית, בעמק יזרעאל, סגנונה הציורי של כרמי נדמה רחוק וזר לכל אסתטיקה מקומית, חומק מכל אִזכור של דלות או של סגפנות סוציאליסטית, אולם קריאה מדויקת שלו מזהה את נוכחותה של שניות בין האידיאולוגיה הנשגבת לבין המציאות קשת היום, ובין הזדקנות הגוף לבין צעירותו הנצחית של החזון. המיצבים הציוריים של כרמי ספוגים בהדיה של טקסיות קבוצתית, באורנמנטיקה חגיגית של דגלים ושל סמלים, במקצב של תהלוכות ומצעדים ובדימוי עצמי מיתולוגי זקור קומה. גם ציורי הצמחייה שלה, המלווים כמעט כל סצנה, מעידים על קרבה אינטימית לטבע חופשי, ועל תחושה פיזית של מרבדי זרדים ועלים וחספוס קליפות גזעים.

כרמי שִכפלה את הטקסיות הטבועה בה מילדותה אל תרבות הפולחן של תולדות האמנות. היא הפכה את תפזורת הטיפות של פולוק או את הינף המכחול של דה קונינג ל’דגל’ מונף, ממש כמו דגל האחד במאי; היא אירחה את דירר, ולאסקז, גויה ואלברס בין צללי העצים של נוף ילדותה, ולידם הוסיפה הזיות על נסיכים נוצצים, שכוחם בעומדם - שם, רחוק - מבלי לזוז ומבלי לעשות דבר, לבד מלחלל בחליל. את המחוגה הגדולה - אטריבוט עתיק של ציירים ואמנים, אך גם של הבורא עצמו - הניחה כרמי בידיה של אישה (בניגוד לדמות הגברית, האוחזת במחוגה הגדולה בציורו של ויליאם בלייק מ–1794, The Ancient of Days , למשל). בידה האחרת אוחזת האישה בחרב, אך ראשה ותשומת לבה מופנים אל מעשה היצירה המגולם במחוגה.

בקבוצת העבודות של כרמי מן השנים האחרונות מוקדש פרק מיוחד לתבליטים קלאסיים מתוך ארון הקבורה של אלכסנדר מוקדון (המאה ה–4 לפנה”ס). תבליטים אלה, שאותם העתיקה כרמי במשמעת פנימית של סטודנט לאמנות בלובר, מתארים סצנות קרב עקובות מדם, והם צוירו בתקופת מלחמת לבנון השנייה, בעת שבועת הסטודיו נסדקה לנוכח המציאות הסוערת בחוץ. מתוך בחירה מודעת להרחיק עדות מן המציאות המיידית שזרה כרמי את דמותו המיתולוגית של הקיסר הכובש ואת אנרגית הגבריות הלוחמת אל תוך המצעד המסתורי של הנשים נושאות דגלי הצבע והצמחייה. בציורי התבליטים של כרמי חוזר ומופיע פרט אנטומי, המקבל משמעות סימבולית: איברי המין של הגברים העירומים בתבליט השיש נשברו במהלך השנים, והם נראים כחור שחור, כתשליל של הגבריות הבועלת, ובעליהם הלוחמים ‘שבורי זין’... לעומתם, הנשים של כרמי שריריות ופעלתניות כדבורים בכוורת, עומסות על כתפיהן את המציאות השברירית ומתמודדות עמה בעוז רוח.

לאמנות הישראלית קצרת הביוגרפיה אין דרך ישירה וסלולה המובילה אל פסגות הציור המערבי. כל שביכולתה לעשות הוא לנחות לרגעים על ציטוטים זוהרים, שתולים, כאלו שלעולם ימשיכו להיות זרים לה ומשונים, במציאות של נהרות עכורים ושל צמחייה דלילה. רגעי הניתור הללו הם רגעים של חלום על גלגול, על עידון, על נסיכים. כרמי לוקחת לעצמה את חירות הדילוג - אם אפשר למאה אחרת, אפילו לאלף אחר: האמנות היא ספינת הדגל שלה, הבד הוא המפרש, והמכחול הוא המשוט והתורן. רב החובל(ת) ניצבת במלוא קומתה על הסיפון הקדמי.