אלכסנטרופיה 2015
סבטלנה ריינגולד אלכסנטרופיה, 2015

אילת כרמי

נולדה בבית השיטה, 1967

חיה ויוצרת בתל אביב

המצע הציורי של איילת כרמי הוא משטח "שחור", הבולע את האור. הוא משקף צמצום של הממדים לאפס והתכנסות לתוך היצירה. מצע זה מתייחס אל המשטחים השחורים של מלביץ', ראושנברג, קליין, רותקו ומאת'רוול. ביצירותיהם בד הציור, הריבוע השחור, חלונות הבית, הרכבת או המכונית ומסך המחשב – כולם הם אותו חור שחור הבולע את המציאות הממשית; הם בגדר שִׁמְשָׁה המפרידה בין המציאות החיצונית ובין האמן.

בסדרה "אלכסנטרופיה" כרמי יוצרת מעין אי וירטואלי, המאכלס גיבורות-לוחמות – נשים המצויות בתוך מחוזות מופשטים, אותם משטחים שחורים בצורות שונות. הם עשויים לשקף את המושג "היעדר העומק", הנדון בהגותו של פרדריק ג'יימסון – מושג המתייחס למגמה של "הנכחת המציאות הנעדרת" באמנות העכשווית, השואפת להעלות למודעוּתו של המתבונן מציאויות שנדחקו לשוליים.

אצל כרמי מדובר בעולם של נשים המסומן בדמותה הדמיונית של הקיסרית אלכסנדרה – תאומתו הפיקטיבית של אלכסנדר מוקדון. אלכסנדרה חוזרת בסדרה בגרסאות שונות של דימויי נשים. ניכר המאבק בין הדמות הנשית הפיגורטיבית, המפורטת והזעירה, לבין הכתם / משיחת המכחול / ההתפוצצות האקספרסיבית-גברית, העוצמתית, המופשטת, נוסח ג'קסון פולוק. זהו מאבק סמלי, מתובל בהומור, המודע לאבסורדיוּת המובנית שבו.

המסע של אלכסנדרה וחברותיה נע בין האוטופיה, העולם הנשי המושלם שאליו חותרות הגיבורות, לבין הטרופיה – הפזילה הקבועה אל המציאות השברירית, הנתונה מדי רגע לסכנת "הפיצוץ הגדול". אירוע אפוקליפטי זה, מלנכולי ומבודד בחלל, מתגלה באמצעות אטריבוטים מעולם האמנות. כך, למשל, הטורסו של אישה, הנראה כציטוט של פסל קלאסי חסר זרועות, מופיע עם זרוע קרועה ומדממת. מאחורי ראשה המפוסל של הדמות נראה פרץ של נתזי צבע.

עולם האמנות אצל כרמי הופך לרובד מיתולוגי נוסף, בעל קוד קריאה משלו, לצד הקשרים מיתולוגיים אחרים. המציאות אינה גלויה לעין, מוסווית על ידי שרשראות ומעגלים של מחוות תיאטרליות המתקיימות בגבולות "המשטח השחור".