השביל הזה התחיל שם[1]

ד"ר אסף זלצר, החוג ללימוד ישראל, אוניברסיטת חיפה

בתקופת המנדט הבריטי, עם התגברות הפעילות הלאומית־ציונית (בעקבות הצהרת בלפור וכתב המנדט), החלו להופיע הניצנים המשמעותיים הראשונים של שוטטות אידאולוגית במרחב הארץ. האחריות ליצירת תרבות זו הייתה בידי הסתדרות הפועלים: המורים הנודדים שפעלו בשמה הפיצו את הידיעות על הארץ בקרב קבוצות הפועלים (בכפר ובעיר). בשעות הפנאי הבודדות שהיו לפועלים בחגים ובשבתות, יצאו רבבות אל המרחב הפתוח כדי להכיר מקומות מן העבר הרחוק ומן ההווה הקרוב. פעילות "ידיעת הארץ" כללה הענקת פרשנות אידאולוגית למכלול התופעות הנראות בנוף. אנשי "ידיעת הארץ" עסקו בכול – בגאולוגיה ובבוטניקה, בזואולוגיה ובהיסטוריה, בפולקלור ובהידרולוגיה, בתרבות חומרית ובארכיאולוגיה. העיסוק לא היה לצורך יצירת ידע חדש (כיאה לבחינת נושאים אלה במסגרת המחקר המדעי) אלא לשם הענקת משמעות לקיום הלאומי.

בעודם מפתחים את "ידיעת הארץ" ומפיצים אותה, המשיכו אחרים לנוע בשבילי הארץ ובמרחביה, לא מתוך כוונה לפרש את התופעות בהקשרים אידאולוגיים, אלא על מנת לספק את צרכיהם השונים ולכבוש את אזורי הארץ דרך הרגליים. כאלו היו תנועות הנוער, אנשי כוחות המגן (למשל במסעות פלמ"ח) ואחרים. משמע, גם כאשר הייתה הארץ והתופעות שבה לזירה לפרשנות מכוונת, נמשכה השוטטות מסיבות אחרות.

ערב פרוץ מלחמת העצמאות (נובמבר 1947), על רקע תקלות וקשיים בניווט במסעות במדבר בוצע סימון השבילים הראשון. בעת סימונו הייתה תכליתו פשוטה – להראות את הדרך. בעקבות המלחמה, נשארו השביל וסימונו מעבר לגבולות המדינה, אבל קצת למעלה מעשור לאחר מכן קם לתחייה רעיון סימון השבילים. סימונם של השבילים נועד להבטיח את בטחונם של המטיילים, אבל גם לקרב אותם למקומות ולתכנים שונים. רעיון סימון השבילים הופץ בקרב קהלים רבים גם ובעיקר באמצעות המפות שהוכנו על ידי בית ספר שדה. כך, בחסות המטרה הכללית לפעילותו של בית ספר שדה, דהיינו "החדרת אהבת הארץ וערכי נופה", תורגם הרצון להפגיש את המטיילים עם הארץ (ידיעת הארץ) לשביל.

השבילים זימנו מפגש עם מגוון תופעות, אולם בהעדר גורם מתווך ברור (כמו מדריך), השביל היה חסר את הערך המוסף: תרגום אידאולוגי של התופעות, כיאה לידיעת הארץ. כך עומעם לאיטו זוהרה של ידיעת הארץ, שנשארה כסיסמה שביטויה הוא שביל. אולם המסמנים לא עצרו. במקביל להתרחבות השימוש בשבילים, נמשכו גם מיפוי הארץ והסדרת השבילים על ידי ועדה ציבורית.

משהפך "השביל" לעניין שבשגרה, גובש השלב הבא – שביל ישראל. חנוכתו של שביל זה (1995), קצת פחות מחמישים שנה לאחר סימון השביל הראשון, ציינה את נצחון התשתית על המידע. למתכנני השביל היו עקרונות והם הקפידו (ומקפידים) לנוע בשטחים שאינם נתונים במחלוקת פוליטית, בעיקר בשטחים פתוחים ולהפגיש את המטיילים עם מגוון רחב של תופעות "ידיעת הארץ". הצלחת השביל עלתה על הציפיות. התשתית שמספק השביל משמשת קהלים רבים – מצעירים אחרי צבא ועד קבוצות מבוגרים וטיילים בודדים. אלה וגם אלה נודדים על השביל, כל אחד מסיבותיו הוא. השביל נוצר אמנם כדי להוות תשתית להכרת הארץ וידיעתה, אבל המשתמשים העניקו לו משמעויות נוספות (וכך גם משתתפי התהלוכה ביצירה שביל ישראל: התהלוכה).

הצלחתו של שביל ישראל כשביל נושאי דחפה את יצירתם של שבילים נושאיים נוספים (דרך הבשורה, שביל גולני ועוד). שבילים אלו הם ניסיון להשתמש ברעיון התשתית (השביל) כמסד להעצמת ידיעות המטיילים בנושא או אזור מסוים, כיאה לחלומם של מייסדי "ידיעת הארץ". דוגמה נוספת לניסיון להחזיר את המידע המתווך אידאולוגית למרכז הבמה, היא התכנית המתגבשת להכשיר שביל ישראלי מזרחי. במקרה הזה שוב עולה הרצון להשתמש בהליכה במרחב על מנת לבסס תפיסה אידאולוגית.

השבילים המסומנים ברחבי מדינת ישראל ושביל ישראל בפרט, שהם שעתוק והתאמה מקומית של רעיונות מוכרים מן העולם, ראשיתם בניסיון לתרגם את העשייה המרובה סביב ידע הארץ לתשתית. בחלוף השנים ולנוכח ירידת המתח האידאולוגי ועליית פעילות הפנאי, ניצח השביל את האידאולוגיה. השביל, שנולד במטרה לקרב את ההולכים בו לתכנים אידאולוגיים, משמש היום לצרכים רבים. נראה כי הניסיון לתווך את הארץ רק מתוך אידאולוגיה אינו יכול להחזיק מעמד זמן רב. רבים נעים בשביל ישראל ומשתמשים בו כתשתית אבל האם את הארץ הם מכירים? לא תמיד. השביל שנוצר על מנת לשרת את "ידיעת הארץ" הפך להיות העיקר ולא האמצעי.

[1] פרפרזה לשורת הפתיחה בשיר של אהוד בנאי, יוצא אל האור.