גליה בר אור

שרידים של טקס

קבוצה רב־גילית נעה מאור השחר ועד דמדומים וחשכת הלילה, בלא לאות ובתנועה משונה, אקרובטית, משאירה מאחור מדבר וים ושטח מיוער ועדיין לא ברורים התכלית והיעד. ואף שנישאים במסע אותות וניסים ויש ממד טקסי גם לקולות, נדמה שההתקבצות אקראית, החומריות ארעית, הכלים מאולתרים ובעיקר, נעדר המגע עם הקרקע.

מה מסמנת ההימנעות ממגע בקרקע ומה לזה ולכותרת המסע,  "שביל ישראל"? הן "ללכת את שביל ישראל" הוא אישוש שייכות באמצעות מגע, חיבור רצף נקודות לזהות של "מקום". בהעדר נקודות מגע של הגוף בקרקע נדמה שמתקבע מקום של חסר. החסר הזה, המכמיר לב, הפורץ כמופרכות מצחיקה ותמיד נוקבת, מהדהד כמאפיין מוליך בעבודותיהן הקודמות של האמניות, מירב היימן ואיילת כרמי. אמנם היימן וכרמי לא הכירו זו את זו בתחילת הדרך, והזיקה לכאורה לא עלתה מאליה כי היימן באה מצילום ופרפורמנס וכרמי מציור ומיצבי ציור – נתיבים שנתפסו בעבר כשדות נבדלים, אך ממרחק הזמן מתברר כי בעבודת כל אחת מהן, עלתה גם עלתה אותה פריעה של סדר החוגגת חריגה מנורמה.

תאומות סיאמיות

במבט לאחור עולה בעבודות שתי האמניות סוג של שחרור, שכמו מאפשר ניתוק מן הקרקע, ובדרכו מערער על כפיפות לסדריה. ראו את תותים של מירב היימן – "מפץ גדול" בגוון אדום־דם מזדהר, אנרגטי ורב־יופי בלב מטבח הבית (1998). ועוד לא דיברנו על "המשפחות" הסועדות של היימן (מה שנדמה כקשרי שייכות מתברר כזימון אקראי), המזנקות באחת מעלה, ועמן מזנק השולחן וכל מה שהיה ערוך בקפידה עף לשמים ורק נוף הישוב החולם על אודם גגות וירק הולך ומתרחק שם למטה. וראו איך הנשים בציור המוקדם של איילת כרמי נוסקות לחלל בגופן הנשי העירום, נחוש ותאב חיים, מגלות בקוסמוס מרחבי חקר, קורעות צוהר ללא נודע, עולם של אפשרויות חדשות; גם השמים לא שמים להן גבול.

הנשים של כרמי יתנהלו מאוחר יותר בפורמט אופקי (2004), ערוכות להתדיין בקריצה שובבה עם ציור נוף גברי כמיטב האמנות המודרנית. אי־מי סימן שם בציור שביל אך ההעצמה שלהן נקווית בהתנסות והן כבר נושאות ניסים ומתרגלות תנועת לוליינות בחבל.

גם כרמי וגם היימן, כל אחת בדרכה, מטרימות כאן את שביל ישראל: התהלוכה שיגיע בעבודתן עשור מאוחר יותר. נקודות המוצא שלהן הפוכות: בעוד שאיילת כרמי יוצרת הצבת ציור, שבה הדמויות כמו צפות בחלל (2004), מירב היימן נצמדת בפיסוק חזיתי לקרקע (2003), מתנחלת בתנועת שפגט בבגד ריקוד ורגליה פשוקות לרווחה, מסמיכה לאדמה מפשעה, ירכיים, רגליים, עד הקרסול, פניה וחזה לצופה. כך היא מצטלמת עוד ועוד, נטועה בנופי הארץ, מסמנת היאחזות בקרקע – ימה וגם קדמה, צפונה ונגבה, מונומנט נשי, גופני ופגיע. בהיברידיות ממזרית ותום לכאורה היא מטמיעה את "מקור העולם" עם קודים לאומיים ופאליים, ובמקביל, בעבודה נוספת, היא מצעידה מסע "משפחתי" של אב, אם ושלושה ילדים, שלא מפסיקים לבלוס וללגום לרוחב כביש בין דיונות חול (2003).

כאן כבר עולה מוטיב המסע, שבעבודת איילת כרמי נושא משמעות טרנספורמטיבית, למשל בהצבה אלכסנטרופיה (2008), המלהטטת ברפרטואר מסע גיבורים המופנם למסע נשי. כדרכה, מצליבה כרמי שפת גוף עכשווית עם דימויים ממרחב המיתולוגיה, ההיסטוריה, הפנטזיה, תולדות המדע ולאלה נקשרים גם טקסים סוציאליסטים ותפאורות קיבוץ. אלה גם אלה מחלחלים לעבודה המשותפת, שביל ישראל: התהלוכה, שכותרתה מעניקה לה מבנה על, על מקומי, חוצה ארץ.  זהו מסע בן בלי זמן המפעיל וגם חושף אסוציאציות ואנרגיה של שרידה. הוא לא מסע של ידיעת הארץ; את מקום הגאולוגיה והבוטניקה, ההיסטוריה והארכיאולוגיה תפסו הניסים כשרידים של טקס.