השביל, השיירה
טלי תמיר

מאז שרגליה החלשות של רחל המשוררת כבשו "רק שביל…על פני שדות" (אל ארצי, 1926) ומושג ה"שביל" נתפס כ"נתיב או משעול, דרך צרה לתנועת הולכי רגל ובהמות" (מילון אבן־שושן), צמח ונמתח מסלול בן 1030 ק"מ, שחוצה את כל מדינת ישראל לאורכה, מדן ועד אילת. השפה העברית לא הגיבה לשינוי העצום בקנה המידה והצמידה את ה"שביל", במובנו התמים והחף, לגיאוגרפיה הלאומית. "שביל ישראל" איננו סתם שביל, אלא "גולת הכותרת" במפת מסלולי ההליכה של המדינה: תוואי החופף וממקסם את מרחב השליטה של מדינת ישראל; סמן ריבוני המאפשר את חירותו של ההלך והמטייל. בדומה לרקפת ולכלנית, שקיבלו את חסותה הממלכתית של החברה להגנת הטבע, כך גם ה"שביל" הנאיבי הפך ממשעול של "מטייל בודד" התועה בדרכו ובהרהוריו (הזיות של מטייל בודד, ז'אן ז'אק רוסו) לדרך המלך – רחבה, מוכרת ומסומנת. ראוי, אם כך, לצאת לדרך לא רק עם מימיה ותרמיל, אלא גם מצוידים בידיעה שצמד המילים "שביל ישראל" מכיל בתוכו פרדוקס פנימי, כשהוא מנסה לשמר משהו מן האינטימיות הרומנטית של השביל הצנוע ועלום השם, בחיקה הגברי של הזהות הלאומית החדשה, זקופת הקומה.

סרט הווידאו שביל ישראל: התהלוכה של אילת כרמי ומירב הימן – יצירה לירית ושאפתנית שהושקעו בה כארבע שנות עבודה – הוא מעין מפגש סוריאליסטי בין יציאת מצרים לשיירת פליטים, בין מטיילים לאקרובטים ובין טיול בטבע למסכת עינויים. שתי הימנעויות הנחו את יוצרות הסרט: הימנעות מציון זמן או אתר ספציפיים בנוף הישראלי והימנעות מנגיעת כפות הרגליים באדמה. על רקע מדבר, חורשות אקליפטוסים או ים כחול, צועדת/מרחפת שיירה של נשים, גברים וילדים, לאורך מסלול מתמשך ומתארך, בקצב איטי ומדוד, כשכפות רגליהם מוגבהות ואינן דורכות על האדמה. כרמי והימן עיצבו מגוון מכשירים וקונסטרוקציות: מיני קביים, עגלות, מריצות וסוליות מוגבהות, על מנת למנוע את המגע בין כפות הרגליים של הצועדים לבין אדמת השביל. הימנעות זו ממגע באדמה לא נובעת מדחף אקרובטי, על אף  שהמחשבה על קרקס נודד עולה מיד לנוכח תרגילי ההליכה והריחוף הלולייניים שהטילו שתי הבמאיות על משתתפי השיירה. סוגיית הדריכה על האדמה וההימנעות ממנה נוגעת בבסיס הציווי הציוני שדן בקשר אל האדמה. באופן מטפורי, הפכו כפות הרגליים לאיבר הראשוני המאשר את "תחושת הקרקע מתחת לרגליים" באתוס החלוצי, כפי שכתב יוסף וַיְץ, מראשוני המתיישבים באום ג'וני (דגניה), וזוהי התחושה הראשונית שעבודתן של כרמי והיימן מערערת וחותרת תחתיה.

בספרו תשוקת החלוצים, מיקד ההיסטוריון בעז נוימן את מושג האדמה כמושא תשוקה מרכזי של החלוצים בני העליות הראשונות, ולפיכך "המגע עם האדמה […] הוא החוויה החלוצית המכוננת של להיות בארץ ישראל". מעבר לחזון החזרה אל הטבע ואל עבודת אדמה יצרנית, שהיה חלק משמעותי באתוס הציוני ובתכנית ההבראה של העם היהודי, מזהה נוימן ממד של ארוטיזציה בקשר אל האדמה, תהליך של גאולה נפשית ורוחנית בנוסח א. ד. גורדון, שניזון ונתמך באמצעות המגע הפיזי: "החלוצים 'אוחזים' באדמתם בציפורני ידיהם ו'נוטעים' רגליהם בה". הדריכה על האדמה בכפות הרגליים החשופות הייתה חוויה מעוררת, כפי שעולה מתיאוריה של רחל ינאית בן צבי, ש"כל מדרך כף רגל על אדמת הארץ שימח אותה, עורר נימים רדומות בגופה ובנפשה. לדעתה ראוי שכל עולה חדש העולה לארץ יתהלך בה לאורכה ולרוחבה כדי לספוג אל תוכו את חומה, להפקיר עצמו לשמש ולרוח ולהידבק באדמה". נוימן מזכיר את הנוהג החלוצי לצאת לעבודה ולשמירה ברגליים יחפות, לא רק על מנת להתהדר באתוס הדלות והעוני שאפיין את הסוציאליזם הטולסטויאני של התקופה, אלא כדי להעצים את תחושת החיבור אל אדמת הארץ.  

מן הרומנטיזציה של המגע עם אדמת ארץ ישראל ומתוך התשוקה אל נופיה ומרחביה התפתחה תרבות ענפה של הליכה וצעידה בשבילי הארץ, שלוותה בתהליך מתמשך של למידה, היכרות ואיסוף ידע. הטיולים והמסעות הישראליים אינם חפים מהיבט פוליטי, אלא ספוגים וגדושים באתגרים לאומיים וציוניים: "למדנו לאהוב את הארץ ברגלינו, ביגיעת ההליכה" כתב מתי מגד, יליד הארץ, מסופרי דור תש"ח. מה שהחל כשיטוט רומנטי ואגבי בשבילים עלומים הפך למסע חניכה אתגרי, שנבחן "בשלפוחיות שבכף הרגל ובקצה האצבעות. בצמא. במשאות הכבדים". "המסע", מציין הסוציולוג וחוקר התרבות הישראלית עוז אלמוג, "לא היה רק ביטוי לברית בין הבתרים או ל'כתובה' שבין הצבר למולדתו, אלא גם מבחן לנאמנותו. התגברות על קושי גופני סימלה את רוח החלוציות הלוחמת והמנצחת". […] "ומעל הכל", הוא מסכם ברמיזה שאינה חפה מהיבט פוליטי, "השביל הנכבש לראשונה ברגלי שיירת ההולכים מבטא את כיבוש הארץ".

*

מסע השיירה הקולנועי של כרמי והימן מהדהד רבדים סותרים בהיסטוריה היהודית-ציונית-ישראלית, עד כדי קושי להבחין אם מדובר בעבר או בהווה, אולי בעתיד; האם מדובר בשיירת חלוצים המגיעה לארץ או בשיירת פליטים העוזבת אותה. הסרט ערוך במבנה לולאתי (לופ) ונמנע מהגדרה של מיקום מדויק או מהסגרת צריח מסגד, קצה ארובה או תמרור עיר. אתרי הצילום חושפים רק את מרכיבי היסוד של הנוף הישראלי: מדבר – ים – חורשה, ולא יותר. למרות איזכור "שביל ישראל" בכותרת העבודה, היא אינה מספקת נקודת אחיזה בזמן ואינה מייצרת אוריינטציה מרחבית. האם השיירה מתקדמת צפונה? דרומה? היכן נקודת ההתחלה? היכן קו הסיום?

המונח "תהלוכה" שמצורף לכותרת הסרט, כמו גם קצב ההתקדמות הריטואלי של שיירת ה"הולכים" ומתקני הגלגלים המסתובבים מעלים בזיכרון סצנות הוויה "גהינומית" בנוסח הירונימוס בוש, שמתחרות בנופי גן העדן הנפרשים לאורך השביל. לצד אלה, מתמזגות בתהלוכה מסורות חזותיות של חגים חקלאיים בקיבוצים, הדי טקסים צבאיים וצלילי מסכתות שנועדו לקהילה כולה.

בין אם אלה קשיים של מסע חניכה ציוני, תהלוכת חג קיבוצית או שיירת עולי רגל, מגבלות התנועה המוטלות על המשתתפים בסרט מקצינות את האתגר הגופני עד לגרוטסקיות; חלק מן המשתתפים בצילומים חוו כאבי ברכיים או שלפוחיות ברגליים והתקשו להתגבר על המאמץ הפיזי. אך התנאי להשתתפות היה ברור: נכונות "להלך" בתנאים מורכבים וקשים – הליכה על הידיים, גלגול גלגל באמצעות משקל הגוף, הליכה על זוג כדורים, דחיפה של עגלות ועוד. קביים וכסאות גלגלים מחדירים לתמונת המסע תחושת נכות וחולשה, עייפות הגוף והחומר. חוויה של מאמץ מתמשך.  

ההטרוגניות של המשתתפים מבחינת גיל, מין, מוצא והרכב משפחתי מדגישה את האופי הכל ישראלי של הזיית הטיול/מסע שנפרש לעינינו, אך לא ברור האם מדובר בקבוצה מגובשת או ביחידים שהתקבצו יחד באופן אקראי, כדי לגבור על המסע ולשרוד. פולחן הנעורים ומוסכמות היופי של התרבות המערבית מופרים כאן באמצעות מודלים גופניים שונים ומתגוונים, הכוללים נשים מבוגרות, גברים בגיל מתקדם ופרופורציות גוף החורגות מאסתטיקה הוליוודית. למרות שההרכב האנושי כולל גברים ונשים, עיקרון הלבוש שהוחל על המשתתפים מטשטש את ההבדלים המגדריים, גובר על קווי המתאר של הגוף ויוצר מופע גופני בעל זהות מינית משובשת במתכוון. במהלך התקדמותה, צוברת השיירה של כרמי והיימן אנרגיה מרדנית וחריגה, שפורשת מניפה של שאלות וזהויות מתחלפות.

שפת האביזרים ופרטי הלבוש של  ארבעים ותשע הדמויות המשתתפות במסע נגזרה מתוך ההיסטוריה של האתוס הציוני ומתכתבת עם האסתטיקה החלוצית והצבאית של התרבות הישראלית: מכנסים בנוסח העלייה הראשונה, חולצות בסגנון העלייה השנייה, חגורות צבאיות, מימיות וג'ריקנים, דובונים ואפודים צבאיים, תרמילי טיולים, אלונקות ודגלים. מקורות ההשראה לוקטו מתוך אוספים פרטיים, מוזיאון חצר היישוב הישן, מחסנים צבאיים וארכיונים שונים, וכוללים גם כלי עבודה (קלשון, את חפירה, מעדר, מגרפה), מכשור חקלאי (גלגלי טפטפות, גלגלים לנשיאת צינורות השקיה, עגלות נגררות), אביזרי בנייה (מריצה, דליים, קרשים, כלי מדידה) ועוד. כל אלה הושתלו והוטמעו בקולקציית בגדים וחפצים שעוצבה במיוחד עבור הסרט. המסע האיטי נע לצלילי קינה מתרחקת, המושמעת בשירתן של שלוש זמרות מעוטרות פרחים, שכמו נשלפו מתוך ציוריה הבוטניים של כרמי. פס הקול מערבל שירת מקוננות מזרחית עם מקבצי צלילים מופשטים שבוקעים מתוך שופרות/צינורות. האם הקינה היא על שלילת המגע באדמה? על הגירוש ממנה? האם פולחן האדמה הוא עצמו מקור הקללה?

השַׂבִּיל – שביל בערבית – מופיע גם בספרו של הסופר הפלסטיני רג'א שחאדה טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם. באחד הטיולים, מתאר שחאדה את שותפו למסע כמי ש"לעולם לא ילך בשביל במקום שיש שם שביל. הוא ניתר בכבדות על הטרסות, הפיל אבנים ויצר שבילים חדשים משל עצמו". בסרטן של כרמי והיימן, שביל ישראל: התהלוכה, אין שבילים צדדיים וכולם – ערבים כיהודים, גברים כנשים, צעירים כקשישים – נידונו להמשיך ולהתקדם יחד אל עבר הלא־נודע.